פסק-דין בתיק ע"א 2320/09

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר בנימיני) מיום 27.1.09 בתיק א' 1856/01. עניינו של התיק בפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975. כיון שאין מחלוקת על החבות, עסקינן בשאלת הנזק בלבד.

רקע

ב.       ביום 22.9.00 נדרס המשיב (יליד 1942) על ידי אוטובוס בו נהג המערער 1 (אשר בוטח על ידי מערערות 3-2). הפגיעה היתה למרבה הצער קשה: במשך שלושה שבועות היה מחוסר הכרה ומונשם, ובהמשך (ביום 30.10.00) הועבר לשיקום בבית החולים לוינשטיין (ממנו שוחרר ביום 3.4.01). בסך הכל המשיב היה מאושפז במשך 191 יום. הנכות הרפואית המשוקללת הועמדה על 85% (הרכיב הדומיננטי הוא 70% נכות בגין פגיעה קוגניטיבית) והנכות התפקודית הועמדה על 100%. כך סיכם בית המשפט קמא את התמונה הרפואית:

"לסיכום הנכויות הרפואיות של התובע ומשמעותן התפקודית יש לומר, כי התובע סובל מהפרעות ביציבה ובשיווי המשקל, שבעטיין הוא מועד ליפול, ואיננו יכול להשתמש באוטובוס. התובע סובל משיתוק חלקי ביד וברגל שמאל, וכן בכתף ובצוואר (14% נכות אורטופדית). יש לו גם פגיעה משמעותית בריאות (20% נכות) וכן פגיעה בכלי הדם (10%). הוא איבד את חוש הריח. אך מעל ומעבר לכל אלה, קשה ביותר היא הפגיעה הקוגניטיבית אצל התובע (70% נכות). התובע מבולבל, חסר יוזמה ואפאטי, ואף סובל מהפרעות רגשיות" (פסקה 14).

בית המשפט דן בפרוטרוט בראשי הנזק השונים, ואולם חלק ניכר מפסק הדין הוקדש לשאלת אבדן ההשתכרות ולשאלת הפיצוי הראוי בגין עזרת הזולת; מטבע הדברים, שני פרטי הנזק הגדולים.

ג.       אשר לשאלת ההשתכרות נקבע, כי המשיב ניהל עסק משפחתי לשיווק חומרי בניין (בבעלות חמיו ובו עבדה בהיקף מסוים גם אשתו), וזה נסגר כתוצאה מהתאונה. נקבע, כי אמנם משיקולי מס חולקו רווחי העסק (אשר הניב רווח שנתי של כ-95,000 ש"ח בשנים 1999-1998) בין המשיב, אשתו ואביה (אשר לא פקד בשל חוליו את החנות שלוש שנים עובר לתאונה, ונפטר מספר חודשים אחריה); ואולם, נקבע כי למעשה יש לייחס את מלוא הרווח למשיב בניכוי 25% הוצאות "העסקת" אשתו בעסק. הוטעם:

"התובע, כמו גם אשתו ובנו, עשו עלי רושם אמין ועדותם היתה כנה. אינני מוצא מקום לפקפק בדבריהם ובהסברים שנתנו לכך שהעסק נותר רשום באופן פורמלי על שם אביה של אשת התובע. עדותם אף נתמכה בעדותו של פלוני ... האופן בו בחר התובע למשוך משכורת מן העסק, והעובדה שרווחי העסק חולקו בינו לבין אשתו ואולי גם לבין אביה, איננה רלוונטית. בה במידה יכול היה התובע ליטול את מלוא רווחי העסק לעצמו, ולאחר מכן יכול היה לתמוך כספית באב" (פסקה 22).

נוכח האמור הועמד שכרו של המשיב על 5,841 ש"ח ברוטו (נכון ליום 31.12.99), על כך הוספו 300 ש"ח (הפסד השימוש ברכב העסק) ונוכה מס הכנסה (טענת המשיב להמשך הפטור ממס נדחתה). בסופו של יום העמיד בית המשפט קמא את השכר על 6,369 ש"ח לחודש.

ד.       בכל הנוגע לפיצוי בגין עזרת הזולת קבע המומחה השיקומי מטעם בית המשפט (פרופ' עורי), כי נדרשות למשיב 4-3 שעות עזרה בבית, וכן 4-3 שעות נוספות לצורך ליווי לפעילות מחוץ לבית (כך להבנת בית המשפט בפסקה 25, המבוססת על הבהרות המומחה בעמוד 10 לפרוטוקול). בית המשפט ציין, כי "לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצת מומחה רפואי שמינה" (פסקה 27), אך קבע כי "השורה התחתונה" של המלצות המומחה אינה עולה בקנה אחד עם קביעותיו לגבי מצבו של המשיב, ועם חוות דעת שערכה רכזת העובדים הסוציאליים (ת/1) במרכז יום בו מבקר המשיב מספר פעמים בשבוע:

"לא ברור איך מסקנה זו [4-3 שעות ליווי בלבד - א"ר] מתיישבת עם הקביעה בחוות דעתו של פרופ' עורי כי התובע 'איבד כושרו לצמיתות... לחיים עצמאיים', כי הוא 'תלוי בזולתו בביצוע חלק ממטלות היום יום עקב פגיעת הראש הפרונטלית'... כפי שאישר פרופ' הדני, התיאור שמסרו אשת התובע ובנו לפיו הוא לא יטרח להכין לעצמו אוכל, להתרחץ ולהתלבש, וכי אם יצא מהבית לא ידע כיצד לחזור - סביר בעיניו לאור הפגיעה הקוגניטיבית הקשה שנגרמה לתובע. פרופ' עורי אמר בעדותו, כי האמור במכתבה של רכזת עובדים סוציאלים במוסד 'סב-יום' (ת/1), בו נאמר כי התובע 'זקוק להשגחה מלאה ולמסגרת תומכת' מתיישבת עם חוות דעתו... כך גם הסכים פרופ' עורי לגבי התובע: 'כשהוא יוצא מהבית הוא צריך מישהו, הוא לא יסתדר'" (פסקה 27).

נוכח מכלול ראייתי זה נקבע, "נראה לי ברור במצבו של התובע, כי לא יהא זה נכון להשאירו לבדו בבית במשך היום, זולת לפרקי זמן שאינם ארוכים - וגם בכך יש ספק. בנסיבות אלה השתכנעתי כי הפיצוי לתובע צריך לכלול ליווי והשגחה על התובע כפתרון קבע" (פסקה 28). הוטעם, כי "אין זה הוגן להטיל את הטיפול בתובע על בני משפחתו, הקורסים תחת העומס" (שם). בין היתר נדרש בית המשפט לפסק דינו של בית משפט זה בעניין אדנה אשר עסק בנסיבות דומות (ע"א 6948/02 אדנה  נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נח(2) 535) והעמיד את הפיצוי בראש זה על 8,000 ש"ח לחודש. פיצוי זה נפסק הן לעתיד והן לעבר (אף שבפועל העסיק המשיב בעבר מטפל למשך מספר שעות בלבד בכל יום).

ה.       שני ראשים אלה חושבו על בסיס קיצור תוחלת חיים של חמש שנים (עד לגיל 78, על פי תוחלת החיים לגבר בן 65 בעת פסק הדין). כן נפסק פיצוי בגין הוצאות ניידות (272,678 ש"ח), טיפולים במרכז "סב-יום" (162,807 ש"ח), פעילות ספורט בעתיד (72,064 ש"ח), טיפול פסיכולוגי לאשת המשיב (33,600 ש"ח) , הוצאות בתקופת האשפוז (12,000 ש"ח), הוצאות שיניים תותבות (7,206 ש"ח) ופיצוי בגין כאב וסבל (217,967 ש"ח). בסך הכל, לאחר ניכוי תשלומים תכופים וקצבאות (בסך 1,190,752 ש"ח) הועמד הפיצוי על 2,442,812 ש"ח.

הערעור

ו.       כלפי פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו, המתמקד בארבע טענות: (1) כי שגה בית המשפט בפסקו פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בהתאם לסכום החודשי שנקבע לעתיד, ולא בהתאם להוצאות שהוציא המשיב בפועל; (2) כי שגה בית המשפט בכך שסטה מהמלצות המומחה השיקומי לגבי היקף הצורך בעזרת הזולת, ובכך שלא הפנה את המשיב לבדיקה נוספת לצורך בירור ההחמרה הנטענת במצבו; (3) נטען, כי אופן החישוב של הכנסות המשיב בעבר שגוי; (4) נטען, כי לא היה מקום לפסוק לאשת המשיב, שאינה צד להליך, פיצוי בגין טיפול פסיכולוגי, אשר אף לגופו של עניין הצורך בו והיקפו לא הוכחו. טענות אלה הן, בתמצית, שלדו של הערעור.

ז.       ואולם, בטרם נתייחס לטענות אחת לאחת, נזכיר שתי מושכלות יסוד. ראשית, בסופו של יום חלק ניכר מטענות המערערים מכוונות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית; כך לגבי אופן ניתוח ההכנסות מהעסק המשפחתי, וכך לגבי היקף וטיב העזרה לה זקוק המשיב. כידוע, ככלל, בקביעות מסוג זה ההתערבות הערעורית מצומצמת (ע"א 9749/01 סאיר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם) פסקה 6; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 946-945; ע"א 7119/08 חיימי נ' שמיר (לא פורסם) פסקה 10). שנית, הלכה היא, כי "אין ערכאת הערעור צריכה לבדוק לעומק את כלל ראשי הנזק, אלא רק את אלה אשר יש לגביהם ספק בולט, וניתן לרוב להסתפק בבחינת הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער, וזאת על רקע פרמטרים עיקריים העומדים לרשותה" (ע"א 2838/07 קוזק נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 12 - השופטת ארבל; ראו גם ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (לא פורסם) פסקה 7; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן (לא פורסם) פסקה 9; ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה ד'). דברים אלה אינם בחינת "ערכאת ערעור מתגוננת" המבקשת להפחית מעומס מחויבויותיה, אלא מתיישבים עם השכל הישר, שהרי עסקינן בנזיקין שממילא מבוססים בחלקם על אומדנות והערכות, תוך יצירת מסגרת כוללת.

ח.       אכן, בדיון (ביום 14.2.11) ניסינו להביא את הצדדים לפתרון מוסכם, אולם מרחב התמרון מצד בא כוח המערערים היה מוגבל. בנסיבות, הדורשות הכרעה לפי שורת הדין, ובפרט נוכח שני הכללים שנזכרו בפסקה הקודמת - החלטנו שלא להיעתר לערעור. בהקשר זה אף לא למותר לציין, כי גם אם פסיקת הפיצוי בראשים מסוימים לא היתה על הצד הנמוך, ניתן לזהות בה גם הכרעות לטובת המערערים, אף שערים אנו להיעדרו של ערעור מצד המשיב. ההשקפה על הפיצוי כמכלול מאפשרת בנסיבות פרספקטיבה טובה יותר.

ט.       כך לדוגמה בכל הנוגע לקיצור תוחלת חיים. המערערים, שטענו לקיצור תוחלת חיים, ביקשו להסתמך על דבריהם של שני מומחים - אלא ששני המומחים אמרו שהדבר אינו בתחום מומחיותם; אחד מהם (פרופ' הדני) נמנע מלנקוב במספר שנים כלשהו, והשני (פרופ' טופילסקי) הסכים לומר (במענה לשאלת הבהרה שנשלחה לו): "אני מעריך ש 7-5 שנים הוא המספר הנכון, אך זאת לא תשובה מוסמכת וצריך לפנות למומחה לחישובים אקטואריים מחברות ביטוח חיים". בהינתן תשתית עובדתית זו, קביעת בית המשפט בדבר קיצור בשיעור של 5 שנים - אף אם יש לה על מה לסמוך בדברי המומחים ובגדרי שכל ישר - משקפת "הליכה לקראת" המערערים. הוא הדין בכך שפסיקת בית המשפט "הקפיאה" את מצבו של המשיב בשעת הדיון, אף שהמומחה השיקומי מטעם בית המשפט (פרופ' עורי) התייחס מפורשות לקיומה של החמרה, ולאפשרות של החמרות נוספות בעתיד (עמוד 12 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ובהינתן שמדובר באדם אשר בגיל 58 איבד - מבחינות רבות - את יכולותיו התפקודיות ביחס למצבו הקודם (אף שאינני רוצה לכנותו "שבר כלי"), וחייו נפגעו לבלי הכר, בחינת שינוי אישיותי - בחינת המכלול אינה תומכת על פניה בהתערבות ערעורית. ומכאן, בקצרה, לטענות הפרטניות.

פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר